נסו לרגע לחזור לילדות.
במה אהבתם לשחק?
אולי רכבתם שעות על אופניים, אולי בניתם בלגו, אולי המצאתם סיפורים, אולי ארגנתם את כל הילדים בשכונה למשחק. טיפסתם על עצים, אספתם קלפים, או פירקתם מכשירים כדי להבין איך הם עובדים?
ועכשיו נסו שאלה קצת אחרת:
מה בעצם אהבתם בתוך המשחק הזה?
זו כבר שאלה שמעניינת הרבה פסיכולגים של עולם העבודה.
כי ייתכן ששני ילדים ששיחקו בדיוק באותו משחק נהנו בו מדברים שונים. אחד אהב לנצח, והשנייה אהבה להיות עם החברים. ילד אחר נהנה להמציא את החוקים, ואחרת בעיקר רצתה לראות מה יקרה אם תעשה משהו שאף אחד עוד לא ניסה.
כלומר, כדי להבין את חווית המשחק שלנו, לא מספיק לשאול במה שיחקנו? צריך לשאול: מאיזו חוויה נהננו כשעשינו את זה? וזה כבר יכול ללמד אותנו משהו מעניין גם על החיים הבוגרים שלנו.
משחק לא חייב להיעלם כשאנחנו מתבגרים
הפסיכיאטר סטיוארט בראון הקדיש חלק ניכר מעבודתו להבנת המשחק בחיי ילדים ומבוגרים. National Institute for Play, המכון שאותו הקים, מציג שישה סגנונות משחק: יצירה, חקירה, תחרות, ארגוןן, דמיון והתנועה. הוא מציע לחשוב על סגנון המשחק כעל שפה לזיהוי הדרכים השונות שבהן אנשים נכנסים לחוויית המשחק, לא מדובר על אבחון אישיות נוקשה, אדם יכול לזהות בעצמו כמה סגנונות, והביטוי שלהם יכול להשתנות לאורך החיים. (nifplay.org)
כמבוגרים אנחנו נוטים לחשוב על משחק כעל פעילות שאנחנו עושים מחוץ לחיים הרציניים: חופשה, תחביב, משחק טניס, ערב עם חברים. אבל אפשר לשאול שאלה אחרת: האם ואיך אפשר להכניס את האיכות המשחקית שלנו לתוך החיים שכבר יש לנו?
מחקר עדכני על playfulness בעבודה עוסק בדיוק באפשרות הזאת. סקירה ב־Annual Review of Organizational Psychology and Organizational Behavior מתארת משחקיות כיכולת למסגר או למסגר מחדש מצבים באופן מעורר, מעניין או מהנה, ומצביעה על קשרים אפשריים ליצירתיות, מוטיבציה ורווחה בעבודה.. (Annual Reviews)
סקירה שיטתית נוספת של 35 מחקרים על משחק בעבודה מצאה תמונה דומה: כאשר המשחק משתלב באופן אותנטי ובהתאם לאדם ולהקשר, הוא עשוי לתרום לרווחה, חדשנות ושיתוף פעולה, בעוד שכאשר "כיף" נכפה מלמעלה, הוא עלול לעורר ציניות. (Sage Journals) כלומר, הרעיון אינו להפוך את המשרד ללונה פארק. הרעיון הוא להבין: מה גורם לי לחוות משהו כמשחק?
ששת סגנונות המשחק
יצירה נהנה להביא משהו חדש לעולם: ליצור, לבנות, לספר, להופיע, לנגן.
חקירה מונע מסקרנות ומגילוי: הרפתקה, מחקר, התנסות, הבנת אנשים ואפילו יזמות.
תחרות נהנה מאתגר, מיומנות, מדידה והתמודדות: ספורט, משחקים, חידות, ויכוחים ודיבייט.
אירגון נהנה ליצור סדר, לארגן אנשים ודברים, לתאם, להפעיל, לאסוף ולחבר.
דמיון נהנה מהעולם הפנימי: דמיון, פנטזיה, משחקי תפקידים, חלימה וגם התבוננות והיטמעות בסיפור.
תנועה חווה משחק דרך הגוף: תנועה, פעילות פיזית וריגוש. (nifplay.org)
לזהות את הדפוס האישי
כדי לגלות את חווית המשחק האישית יש לבחון זכרונות משחק מהילדות (או לענות על שאלון באתר שלו).
עשיתי את תרגיל הזיכרון על עצמי, בהתחלה דווקא נתקעתי. אני כמעט לא זוכרת את עצמי משחקת כילדה. אני לא אוהבת משחקי קופסה, לא מתחברת במיוחד לתחרויות, ובמשך שנים אפילו הייתה לי איזו תחושת נחיתות סביב הנושא הזה. כאילו יש אנשים שיודעים לשחק וליהנות ממשחקים, ואני פחות.
בעקבות התרגיל הבנתי שאני שואלת את השאלה הלא נכונה. במקום לשאול "באילו משחקים שיחקתי?", צריך לשאול:
מתי הרגשתי בילדות את אותה סקרנות, חופש והנאה שאנחנו מקשרים למשחק?
ואז עלו בי שני זיכרונות.
האחד היה רכיבה על אופניים.
האופניים היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. אהבתי את הרוח על הפנים, את הדרך, כולם היו עם אופניים בתקופה ההיא, זה לא היה מיוחד, אבל גיליתי שבשבילי ההנאה היתה התחושה שאני מתקדמת ורוצה לגלות מה יש מעבר לעיקול הבא, מן סקרנות כזו של מה יקרה.
הזיכרון השני היה הרבה פחות צפוי. כילדה קטנה אהבתי להקשיב לשיחות של מבוגרים, ובעיקר לשיחות של נשים.
עניין אותי להבין אנשים. מי אמרה מה? למה היא אמרה את זה? מה קורה ביחסים ביניהן? מה מניע אנשים להתנהג כפי שהם מתנהגים? מה הם רוצים? מה חשוב להם? איך הם מרגישים?
שני הזיכרונות האלה, שנראים לא קשורים בכלל, הכילו עבורי אותה איכות: חקירה.
ואז ראיתי את החוט הרי זה בדיוק מה שאני עושה גם היום. אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעבודה עם אנשים הוא לפענח את האדם שיושב מולי.
מה מניע אותו?
מה יש בו שהוא עדיין לא משתמש בו?
מה הוא מסוגל להיות?
ואיזו אסטרטגיה יכולה להתאים דווקא לו?
המחשבה על מה אדם מסוגל להיות, עוד לפני שהוא עצמו רואה את זה, היא אחד הדברים שנותנים לי הכי הרבה אנרגיה בעבודה.
תחושת הלימה
הבנתי שהמשחק שלי לא נעלם כשהתבגרתי. הוא התבגר יחד איתי.
הילדה שרצתה לראות מה נמצא מעבר לעיקול והילדה שהקשיבה לשיחות כדי להבין בני אדם לא נעלמה. היום הן פשוט עושות את זה באופן מקצועי. וההבנה הזאת נתנה לי תחושת הלימה מאוד נעימה. מפני שזיהיתי עוד חוט שמחבר בין מי שהייתי לבין מי שאני היום.
הלימה שכזו זה יכולה לעזור לנו בעבודה, כאן התרגיל הופך למעניין.
נניח שמישהי מזהה בעצמה יוצרת.
בילדות היא הייתה מציירת, בונה, כותבת סיפורים וממציאה דברים. היום היא מנהלת משאבי אנוש ועושה שוב ושוב אותן ישיבות, דוחות ותהליכים. המסקנה לא חייבת להיות: "טעיתי בקריירה, אני צריכה להיות אמנית". (המקום הנכון ) אפשר לשאול שאלה קטנה יותר: איפה אני יכולה ליצור בתוך העבודה שכבר יש לי?
אולי היא תיקח פרויקט הדרכה ותבנה אותו מחדש. אולי במקום עוד מצגת רגילה היא תיצור דרך אחרת להעביר מסר. אולי היא תגלה שהפרויקטים שנותנים לה הכי הרבה אנרגיה הם בדיוק אלה שבהם נותנים לה דף לבן ואומרים: "תמצאי דרך".
זו אינה החלפת מקצוע. זו התאמה טובה יותר של העבודה לאדם.
או נניח מנהל שמזהה בעצמו מתחרה.
הוא משתעמם ממשימות ארוכות שאין בהן יעד ברור. במקום להסיק שהוא חסר משמעת, אפשר לבדוק מה קורה כשהוא הופך את אותה משימה לאתגר: יעד מדיד, זמן, שיא אישי, התקדמות שאפשר לראות.
מחקרים מראים על שכאשר עובדים משנים באופן יזום את החוויה הפסיכולוגית של משימות כך שיהיו מהנות או תחרותיות יותר; גדלה האפקטיביות, המעורבות והיצירתיות,. (Taylor & Francis Online)
העדשה שלך
אני רואה בדפוס חווית המשחק עוד דרך להסתכל על עצמנו, סוג של עדשה. עוד מקור של דאטה עלינו מזווית מסוימת
עוד ראיה באוסף הראיות שאנחנו צוברים לאורך החיים לגבי השאלה:
מי אני, ובאילו תנאים אני במיטבי?
ועכשיו תורך,
קחי דף וכתבי שלושה זיכרונות של משחק, הנאה או סקרנות מהילדות.
ליד כל אחד, כתבי
"מה שאהבתי בזה היה…"
לנצח.
לגלות.
לבנות.
להמציא.
לסדר.
להוביל.
לנוע.
לדמיין.
לפתור.
לחבר אנשים.
להופיע.
להבין.
הסתכלי על הדף שלך וחפשי את החוט
ולבסוף שאלי את עצמך:
איפה האיכות הזאת נמצאת בחיים ובעבודה שלי היום?
איפה היא חסרה?
ויש עוד שאלה אימונית:
איך אני יכולה להכניס ממנה עוד 10% לשבוע העבודה שלי, בלי לשנות כרגע שום דבר דרמטי בחיים?
הגשמה מתחילה בזיהוי של הדברים הקטנים שגורמים לנו להרגיש יותר חיים, ובהכנסה מכוונת שלהם אל תוך החיים שכבר בנינו.
ואולי כשנחזור אל הילד או הילדה שהיינו, נגלה שהמשחק שלנו לא באמת נעלם.
הוא פשוט חיכה שנלמד לזהות איך הוא נראה כשהוא גדל.
