אנחנו נוטים לחשוב על ניהול זמן כעל בעיה טכנית. אם אני לא מספיקה, כנראה שאני צריכה לתכנן טוב יותר. אם אני דוחה משימות, סימן שאני צריכה שיטה טובה יותר להתמודדות עם דחיינות. אם היום שלי מתפזר, אולי אני צריכה לנהל יומן בצורה מדויקת יותר, לקבוע סדרי עדיפויות, לכבות התראות או למצוא את האפליקציה שתעשה סוף סוף סדר בחיים.

אבל מה אם חלק מהדברים שאנחנו מכנים "בעיות ניהול זמן" אינם באמת בעיות של זמן?

מה אם הזמן הוא רק המקום שבו אנחנו רואים את הבעיה?

המחשבה הזאת התחדדה אצלי לאחרונה בזמן שקראתי את הספר לעשות יותר, ליהנות יותר של ד"ר עלי עבדאל.

הרבה מהרעיונות בספר לא היו חדשים לי בפני עצמם. אני מכירה את החשיבות של מוטיבציה, פחד, תחושת מסוגלות, קשרים עם אנשים, מנוחה, הנאה ובהירות.

אבל הספר עשה עבורי משהו שספר טוב יודע לעשות: הוא ארז יפה דברים שידעתי במפוזר, וגרם לי לראות שהם שייכים לאותה תמונה. והתמונה הזאת שינתה במשהו את הדרך שבה אני חושבת על פרודוקטיביות.

אחד הדברים שאהבתי בספר הוא המבנה שלו. הוא מחלק את הדרך לפרודוקטיביות לשלושה חלקים: מילוי מצברים, פתיחת חסימות ותחזוקה.

וכשמתבוננים בשלושתם יחד, מבינים עד כמה פרודוקטיביות רחבה יותר מניהול של שעות ומשימות.

 

מילוי מצברים

לפני השאלה "איך אני מספיקה יותר?", יש שאלה בסיסית יותר:

מאיפה מגיע הכוח שאיתו אני אמורה לעשות את כל הדברים האלה?

האנרגיה הזו בעבודה מגיעה ממשחק והנאה, מתחושת כוח ומסוגלות ומאנשים שמוספים אנרגיה.

אנחנו רגילים לחשוב שהנאה היא הפרס שמגיע אחרי שהיינו פרודוקטיביים: קודם נסיים את העבודה, אחר כך ניהנה. קודם נעשה את כל הדברים שצריך, אחר כך נרשה לעצמנו לנוח, לפגוש אנשים או לעשות משהו כיפי.

אבל אפשר לחשוב גם בכיוון ההפוך:

הנאה היא אחד ממקורות האנרגיה שמאפשרים לנו לפעול מלכתחילה.

אדם יכול לשבת מול משימה במשך שלוש שעות ולהסיק שהוא חסר משמעת, כאשר למעשה הוא מנסה שוב ושוב לבצע אותה באופן שמנוגד לחלוטין לדרך שבה הוא מתמלא באנרגיה.

אדם אחר יכול לנסות לעבוד לבד כי "כך עובדים ברצינות", בזמן ששיחה, שותפות או נוכחות של אדם נוסף היו מניעות אותו הרבה יותר מהר.

או לנסות שוב ושוב להכריח את עצמה לבצע משימה מונוטונית, כאשר מעט סקרנות, משחק או יצירתיות היו משנים לחלוטין את החוויה שלה.

פתיחת חסימות

אנרגיה לבדה אינה מספיקה. לפעמים אנחנו רוצים לעשות משהו. יש לנו זמן. יש לנו אפילו כוח. ואנחנו עדיין לא עושים אותו.

החלק השני בספר עוסק בבהירות, אומץ ועשייה.

ופה בעיניי נמצאת אחת הטעויות הנפוצות ביותר בשיח על פרודוקטיביות: אנחנו מפרשים אי עשייה מהר מדי כבעיה של משמעת.

נניח שאני כבר שבועיים לא שולחת הצעה ללקוח פוטנציאלי.

אפשר להכניס את המשימה ליומן שוב ושוב:

יום ראשון, 10:00 – לשלוח הצעה.

ביום ראשון אני מזיזה אותה לשלישי.

בשלישי לחמישי.

בחמישי היא עוברת לשבוע הבא.

היומן עובד מצוין.

אני לא.

למה?

אולי אני לא יודעת כמה לגבות בהצעת מחיר.

אולי אני חוששת שהוא יגיד לא ואחחוה דחייה.

אולי דווקא האפשרות שהוא יגיד כן מפחידה אותי, כי אני לא בטוחה שאוכל לספק את מה שהבטחתי.

אולי ההצעה עצמה גדולה ומעורפלת מדי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל.

כל אחת מהאפשרויות האלה דורשת פתרון אחר.

שום מערכת לניהול משימות לא יכולה לפתור בעיה של חסמים אישיים

לפני שאנחנו מנסים לגרום לעצמנו לפעול, כדאי להבין מה בדיוק מונע מאיתנו לפעול.

תחזוקה

החלק השלישי חשוב במיוחד בעולם עסקי שמקדש עשייה. כי אפשר להיות פרודוקטיבים מאוד אבל אומללים. אפשר להספיק המון, לעמוד בכל היעדים, לנהל יומן לתפארת, ובסופו של דבר לבנות לעצמנו חיים שאנחנו צריכים להתאושש מהם כל סוף שבוע.

החלק השלישי עוסק בשימור, בטעינה מחדש ובהתאמה לאורך זמן.

מנוחה בהקשר הזה אינה הפרעה לפרודוקטיביות. היא חלק ממערכת שמבקשת להמשיך לפעול לאורך זמן.

אפשר ללמוד לקום בחמש בבוקר, לבנות מערכת יעדים מצוינת, לעבוד בפומודורו, לחסום זמן ביומן ולהספיק כמות מרשימה של משימות.

אבל אף אחד מהכלים האלה לא עונה על השאלה:

האם אלה בכלל הדברים שאני רוצה להספיק?

הלימה: להכניס את האדם למשוואה

כשמסתכלים על שלושת החלקים האלה יחד, פרודוקטיביות היא כבר לא רק שאלה של כמה הספקנו ובכמה זמן, אלא גם של מה נותן לנו אנרגיה, מה עוצר אותנו, ואיך אנחנו יכולים להמשיך לפעול לאורך זמן.

אבל יש משתנה נוסף במשוואה הזאת, והוא בעיניי החשוב ביותר: האדם שאמור לעשות את כל זה.

כי אם אנשים שונים זקוקים לתנאים שונים כדי לפעול היטב, אי אפשר לדבר על פרודוקטיביות רק במונחים של "השיטה הנכונה".

אדם אחד מתמלא באנרגיה כשהוא עובד עם אנשים, ואחר זקוק לשקט כדי לחשוב. אחת נהנית מתוכנית עבודה סדורה לחודש קדימה, ואחרת פועלת טוב יותר כשיש לה מרחב לסקרנות ולגמישות. אחד זקוק ליעד מאתגר כדי להתניע, ואחר מאבד אנרגיה ברגע שהופכים כל דבר למדידה ותחרות.

אותה שיטה יכולה להיות מצוינת לאדם אחד ומתישה לאחר. וכאן נכנסת מבחינתי הלימה.

עד כמה הדרך שבה אני מנסה לפעול מתאימה לאדם שאני?

למה שחשוב לי, למה שמניע אותי, למקורות האנרגיה שלי, ליכולות שלי, לדפוסי הפעולה שלי וגם למטרות שאני רוצה להשיג.

פרודוקטיביות בהלימה זו מערכת שמצליחה לייצר לאורך זמן גם תוצאה וגם אנרגיה עבור האדם שמשתמש בה.

במקום לשאול רק:

איך אני גורמת לעצמי לעשות את מה שצריך?

אפשר להוסיף שאלה:

איך אני יכולה לבנות דרך שבה יהיה לי קל יותר להביא את עצמי אל מה שצריך?

אולי אני צריכה לפרק אותו לצעד קטן.

אולי לעשות אותו יחד עם מישהו.

אולי להפוך אותו לאתגר.

אולי להכניס אליו סקרנות.

אולי לבצע אותו בשעה אחרת ביום.

אולי להבין איזה פחד מסתתר מאחוריו.

ואולי לגלות שהמשימה עצמה אינה חייבת להיות שלי ושאפשר להעביר אותה למישהו אחר.

היכרות עצמית היא מאפשרת לקחת אחריות והתקדמות בצורה מדויקת יותר.

וגם ההלימה עצמה משתנה, הלימה אינה נוסחה שאנחנו מגלים פעם אחת ואז חיים לפיה לנצח. אנחנו משתנים. החיים משתנים. הסביבה משתנה. מה שנתן לנו אנרגיה לפני חמש שנים לא בהכרח יעשה זאת היום, ומה שלא התאים לנו בתקופה אחת יכול להתאים בתקופה אחרת. לכן אני לא מחפשת "שיטת פרודוקטיביות שמתאימה לי" כאילו יש תשובה אחת שאפשר למצוא ולסמן עליה וי. זה נתון שמשתנה לאורך החיים. הקושי שלנו בפרודוקטיביות הוא חלק מסיפור הגילוי של מי שאנחנו.

בפעם הבאה שאתם "לא פרודוקטיביים"

לפני שאתם מורידים עוד אפליקציה, בונים עוד טבלה או מחליטים שמיום ראשון אתם סוף סוף תהיו ממושמעים,

שאלו את עצמכם:

מה חסר לי כרגע כדי לפעול?

האם חסרה לי אנרגיה?

האם חסרים לי הנאה או עניין?

האם חסרה לי בהירות לגבי מה בדיוק צריך לעשות?

האם אני צריכה אומץ, כי יש כאן פחד?

האם אני זקוקה לאנשים, לתמיכה, לשיחה או לשותפות?

האם אני פשוט זקוקה למנוחה?

ואני מוסיפה עוד שתי שאלות של הלימה:

האם הדרך שבה אני מנסה לבצע את המשימה מתאימה לאופן שבו אני פועלת במיטבי?

ויותר עמוק מזה:

האם הדבר שאני כל כך מתאמצת להיות פרודוקטיבית בו בכלל מתאים לכיוון שבו אני רוצה ללכת?

♥

תגובות פייסבוק