יש הרגל אחד שאני מלמדת את הלקוחות שלי: לחגוג ניצחונות.
זה נשמע פשוט, כמעט מובן מאליו. אבל ברגע שאני שואלת: "ואיך את אוהבת לחגוג?", לא מעט אנשים נעצרים. הם יודעים להסביר בדיוק מה הם רוצים להשיג, מה היעד הבא שלהם, מה הם צריכים לקדם השבוע, ואיפה הם רוצים להשתפר. אבל כשאני שואלת מה ישמח אותם, מה ירגיש להם כמו פינוק, או איך הם היו רוצים לציין רגע של הצלחה, התשובה הרבה פחות ברורה.
תמיד סקרן אותי הפער הזה. איך יכול להיות שאנחנו יודעים כל כך הרבה על מה שאנחנו צריכים לעשות, אבל לפעמים יודעים הרבה פחות על מה עושה לנו טוב?
אחת הסיבות היא שרובנו מאוד מתורגלים בחשיבה של משימות. אנחנו רגילים לשאול מה עוד נשאר, מה דורש טיפול, מה עדיין לא קרה, ומה צריך לקרות אחר כך. בעבודה עצמאית זה אפילו בולט יותר, כי כמעט לכל הישג מחכה מיד המשימה הבאה. סגרנו לקוח חדש, ועכשיו צריך לספק את העבודה. סיימנו פרויקט, ועכשיו צריך לדאוג לפרויקט הבא. הגענו ליעד מסוים, וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא.
כשהקצב הזה הופך לשגרה, הצלחות יכולות לעבור כמעט בלי שנרגיש אותן.
יש כאן גם נטייה פסיכולוגית מוכרת. המוח שלנו רגיש מאוד למה שחסר, למה שלא עבד, ולמה שעלול להשתבש. אירוע אחד מאכזב יכול לקבל אצלנו משקל גדול, בעוד הרבה דברים טובים שעשינו נשכחים במהירות. לכן בעיניי יש ערך גדול בפעולה מכוונת שמחזירה לתמונה גם את הראיות של מה שעובד.
חגיגת ניצחון עושה בדיוק את זה. היא עוצרת לרגע את הרצף ואומרת: קרה כאן משהו טוב. הצלחתי. התקדמתי. משהו שעשיתי יצר תוצאה.
לפעמים גם המילה "לחגוג" עצמה מקשה על אנשים. היא נשמעת גדולה, יקרה או חגיגית מדי. אנשים חושבים על חופשה, מסעדה מיוחדת או קנייה משמעותית, ולכן הם מרגישים שאין להם רעיון. אבל חגיגה יכולה להיות משהו הרבה יותר קטן, פשוט ואישי. היא יכולה להיות ארוחה טובה, בוקר חופשי, ספר חדש, טיול, מפגש עם חברה, מסאז', שעה בים או כל דבר אחר שמרגיש לנו נעים וממלא.
לכן עם חלק מהלקוחות שלי אני ממש בונה רשימה מראש.
אנחנו יושבות וחושבות יחד על דברים שהיא אוהבת לעשות, על דברים שמשמחים אותה, על דרכים קטנות או גדולות לפנק את עצמה, ועל פעילויות שיכולות להפוך לרגע של ציון דרך. כך, כשהניצחון מגיע, היא לא צריכה להתחיל להמציא את החגיגה באותו רגע. כבר מחכה לה רשימה של אפשרויות שמתאימות לה.
אני חושבת שיש כאן גם משהו עמוק יותר. היכולת לדעת מה נעים לי, מה משמח אותי ומה אני רוצה לתת לעצמי היא בעצמה מיומנות. אנשים רבים מתורגלים מאוד בלתת לאחרים, לעמוד באחריות, לבצע, להספיק ולהחזיק הרבה דברים במקביל. השאלה "מה אני רוצה עכשיו?" יכולה להיות הרבה פחות מוכרת.
וכאן בעיניי מתחיל החלק המעניין באמת.
חגיגה היא לא רק פרס, היא יכולה ליצור מומנטום
פעם חשבתי שחגיגת ניצחונות חשובה בעיקר בגלל האיזון. בגלל הצורך לתת מקום גם לדברים שעובדים ולא רק למה שחסר.
היום אני חושבת שיש בה עוד משהו.
כשאנחנו עוצרות ומכירות בהצלחה, וכשאנחנו מאפשרות לעצמנו ממש להרגיש אותה, אנחנו יכולות ליצור מומנטום.
אני אוהבת לחשוב על זה כמו על רצף קליעות בכדורסל. שחקן קולע פעם אחת, אחר כך עוד פעם, ופתאום משהו בתנועה משתנה. הוא פועל עם פחות היסוס, יותר ביטחון ותחושה שהגוף כבר מכיר את הדרך.
זו כמובן מטאפורה, אבל אני חושבת שהיא מתארת יפה משהו שקורה גם בעסק.
כשאנחנו נותנות מקום לניצחון, אנחנו מחזקות בתוכנו תחושה מאוד חשובה: אני מתקדמת. אני יודעת לעשות דברים שעובדים. אני מסוגלת לייצר תוצאה.
ומתוך התחושה הזו, הפעולה הבאה יכולה להגיע ממקום אחר.
לפעמים זו בדיוק הדחיפה שצריך כדי לשלוח הצעה שחיכינו איתה, להרים טלפון, לפרסם משהו חדש, לקבל החלטה, לדבר על מחיר בביטחון גדול יותר, לפנות לאדם מסוים, או לנסות רעיון שכבר זמן מה מסתובב אצלנו בראש.
הכרה בהצלחה יכולה לעזור לנו להרחיב את המבט. היא מאפשרת לנו לראות לא רק מה עדיין חסר, אלא גם מה כבר יש בידיים שלנו. היא יכולה להזכיר לנו אילו פעולות כבר הוכיחו את עצמן, איפה אנחנו חזקות, ומה אנחנו יודעות לעשות טוב.
בעסק עצמאי זה חשוב במיוחד, כי אין תמיד מישהו מבחוץ שעוצר ואומר לנו: עשית עבודה טובה. התקדמת. הצלחת. הרבה פעמים אנחנו גם המנהלות, גם העובדות, גם מחלקת השיווק וגם מי שאחראיות לשמור על האנרגיה והמוטיבציה לאורך הדרך.
אנחנו לא צריכות לחכות לניצחון הגדול
עוד דבר שאני רואה הרבה הוא הנטייה לחכות.
אנחנו אומרות לעצמנו שנחגוג כשנגיע למחזור מסוים, כשנסגור פרויקט גדול, כשהעסק יהיה יציב, כשנקבל את התפקיד, או כשנשיג את היעד הבא.
אבל עסק, קריירה וחיים מקצועיים נבנים מהמון רגעים קטנים.
שיחה שהלכה טוב.
לקוח שחזר.
מחיר שאמרנו בביטחון.
גבול שהצלחנו לשמור.
פוסט שסוף סוף פרסמנו.
רעיון שיצא לעולם.
פידבק מרגש.
שיתוף פעולה חדש.
החלטה שקיבלנו אחרי תקופה ארוכה של התלבטות.
כל אחד מהרגעים האלה הוא ראיה לכך שמשהו קורה. שאנחנו זזות. שאנחנו בונות.
כשאנחנו מתרגלות לראות את הרגעים האלה ולציין אותם, אנחנו מפסיקות לחוות את הדרך כמרוץ אינסופי אל יעד רחוק. אנחנו מתחילות לראות גם את מה שכבר קורה עכשיו.
אני רואה את ההתקדמות שלי. אני נותנת לה מקום. ואני מאפשרת להצלחה אחת להפוך לחלק מהתנועה שמובילה להצלחה הבאה.
אז אולי השאלה היא לא רק מה היעד הבא שלך.
אולי כדאי לשאול גם:
כשהניצחון הבא שלך יגיע, האם כבר תדעי איך את רוצה לחגוג אותו?
